דו"ח מלחמה אפריל 2026
- artzoidstudio
- 23 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
מה בעצם היה פה חודש וחצי במשך כל מרץ ומחצית מחודש אפריל? ניסינו להתמגן ושלמור על השפיות. אלה דרישות מספיקות בימים שבהם טילים נופלים כמה פעמים ביום. היו ימים קלים יותר והיו ימים בלתי אפשריים, בהם הכנה של ארוחה אחת לקחה כמעט את כל היום כי פשוט היה צריך להפסיק וללכת למקלט כל הזמן. היו ימים שזה קרה כל כך הרבה ששקלנו להפסיק לשתף פעולה ולתת לגורל להכריע. למזלנו המשפחה הזו לא נאלצה להעמיד את כל העניין במבחן התוצאה, ואנחנו זכינו לחזור לשגרה שהכרנו פחות או יותר, אותו בית ואותה עבודה רק עם תחושה חמוצה בפה כאילו היה כל זה לחינם. זה מאוד מפתה להכנס פה בשורות האלה לפוליטיקה ולהביא את התסכול והכעס, אבל זה לא מטרת הפוסט, או האתר, או בעצם כל דבר אחר כמעט שאני עושה.
מה שמעניין במצבים כאלה של מלחמה הוא ההזדמנות לעצור הכל ולצאת למין חופשה כפויה מהציפיות מעצמך, מדברים שגוזלים בדרך כלל זמן ותשומת לב. יש פטור מהתמודדות עם שאלות גדולות בשביל להתמקד בכאן ועכשיו באופן רדיקלי. עכשיו זה אני, בן הזוג והילדים, ובמקרה שלנו גם השכנים מהמקלט בבניין ליד לפעמים. והמשימה שלנו היא נניח לטגן בלינצ'ס, או לאפות עוגיות, או להכין ארוחה מזינה פעם אחת ביום. וכל משימה שמצליחים לעשות: כביסה, כלים, לקרוא עם הילדה קומיקס באנגלית, לסיים ספר, מקלחת, כל משימה שהושלמה אני מוחאת לנו כפיים כי הצלחנו לעשות משהו. כמובן שגם כל סוג של יצירה אמנותית הוא בגדר משימה כזו, והיא לא תמיד מקבלת קדימות. וכשהחלטתי כבר לצייר או לכתוב, עם ההפרעות או בלעדיהן, כל התהליך מקבל הרבה חמלה, סבלנות ופתיחות. זה לא הזמן לקדם את פרויקט חייך, זה הזמן לקשקש בסקצ'בוק. זה הזמן לבדיחות באינטרנט וזה הזמן לנסות כל מיני שטויות ולשחק עם חומרים, כלים ורעיונות, למשל קליגרפיה.
כשבוע לפני המלחמה נסעו השכנים מהדירה ממול לרומא. היה להם סידור שחשוב להם לעשות והם לא רצו להתקע פה. קיבלתי מפתח והוראה להשקות את הסחלבים פעם בשבוע. כשהם נסעו הסחלבים היו עוד בטיזר ועכשיו הם נראים ככה:
אגיד לכם גם שלא באמת כדאי להשקות סחלבים פעם בשבוע, זה יותר מדי. הם נראים ככה כי הזנחתי אותם. שכחתי להשקות והנה, האמירה "הכל לטובה" פשוט מוכיחה את עצמה. קודם בא הלבן ואחריו הוורוד, והשני לא נפתח עדיין במלואו.
בינתיים ניסיתי ליצור בבית, והאזעקות בשילוב חתולים פעילים בבית וילדים נוכחים לא נתנו שקט או מרחב. ביקשתי יפה מהשכן להשתמש בשולחן שבדירה שלו בשביל לצייר ופתאום היה לי סטודיו לכמה שבועות. נטול ילדים וחתולים, מלא אור ומרחב וסגור מאחורי דלת מבורכת. אפילו משטחים שונים היו שם להניח לדברים להתייבש או לחתוך נייר במידת הצורך. יכולתי פתאום להתפרס.
נאחזתי בחובות קודמים, כמו פרויקט "דיינו" בקבוצת הקליגרפים, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך עשייה מלאת ניסוי ותהיה. קניתי חומרים חדשים והוצאתי ניירות ישנים. התנסיתי בקליגרפיה מופשטת וחזרתי שוב לקו ולכתם.
סדרה קטנה של מונוכרום, הם כולם בערך 10X15 ס"מ. זה מאוד כיף לעשות והתוצאה שואלת שאלות. פתאום נוצרים כלים להביע דברים מעניינים אחרים, ומתחיל להתניע תהליך גם לדברים גדולים וארוכים יותר. יש פה שפה חבויה, משהו נוצץ בקרקע שצריך לחפור אותו החוצה.
מעניין איך זה יהיה בצבע, מה שהולך פה. נחכה ונראה.
עכשיו אנחנו בהפסקת אש, והחיים דופקים בדלת כבר מעל שבועיים. כבר פגשנו את הקושי הזה להניע את החיים אחרי התקפות מהסיבוב הקודם. ידוע שזה לא חוזר ביום, אבל האם זה באמת חוזר בשבוע? גם העובדה שקראו לזה הפסקת אש ושכל רגע ההתקפות יכולות לחזור לא עוזרת. יש אנשים שאפילו מתגעגעים למה שהיה: להיות עם המשפחה, לעשות רק מה שרוצים או ממש צריכים, לא לרוץ לשום מקום, לא להתחייב לשום דבר, ולאפות מלא עוגיות.
בינתיים הרצף המבורך של העשייה ללא הפרעות לוקח למקומות קצת יותר עמוקים. מאפשר להעז לחלום על הפרוייקט הגדול יותר, זה שביומיום מפחיד ומשתק. יש אומץ להגיד לעצמי שהיום אקח צעד בכיוון שאני רוצה להתקדם בו השנה. ניקח את כל התכשיטים שמצאנו בדרך בתוך ההתברברות הזו ונמשיך קדימה עם שקי ההשראה.
ביום שלישי, יום הזכרון, ארזתי את החפצים שלי מהסטודיו של השכנים. אלה היו הרבה חפצים, שק ענק של סופר לא הספיק. זה היה כמו לחזור מחופשה טובה, מלווה בעצב וגעגוע. מתישהו בחיי הבוגרים אמרתי לעצמי שאני לא אהיה מהאנשים שעצובים לחזור מחופשה לחיי יומיום שהם שונאים. אביא איתי מהחופשה משהו מהטוב הזה, שאוכל להרגיש איך היא ממשיכה איתי גם בבית. פעם חזרנו מברלין עם הילדים שהיו עוד קטנים, נכנסנו הביתה ומיד פתחנו בירה, כי הרגלים טובים צריך להמשיך. אז ככה אני מנסה לחזור מהרזידנסי שנוצר אצל השכנים בבית, ולהביא איתי את העשייה משם והלאה.
עוד יש מפרש לבן באופק כתמים מעניינים ממש וגם רעיון מקסים לעשות רזידנסי בדלת ליד 3>