חיפוש

דיוקטובר #2 - ריפוי בנחשים

ב-2020 ויתרתי על דיוקטובר. זה השאיר אותי בתחושת תבוסה , למרות שהוויתור כנראה היה הדבר הנכון ביותר לעשות באותה נקודה בזמן.

השנה חודש אוקטובר תפס אותי אחרי אוגוסט וספטמבר דחוסים במיוחד. רבים טוענים שחגי תשרי היו השנה ארוכים במיוחד, לא יכולה שלא להסכים איתם. הצד החיובי של זה הוא אוקטובר נקי מחגים, בו אפשר לחזור לעבוד בכל הכוח ולדמיין שיש שגרה של עשייה, בין הוירוסים של הסתיו לבין ההבנה שלא עבדתי כמעט בחודשיים שלפני. העומס הנפשי מול הירידה בהכנסות יצרו יחד מכבש לחצים שמקשה ליצור בחופשיות.

הייתי זקוקה לריפוי.

אז הגיעו הנחשים. וכמו כל תרופה הנחשים צריכים להגיע במינון נכון, לא כדאי להלחיץ אותם.



הנחשים לפי הסדר שלהם בגלריה, כולל קרדיט צילום איפה שצריך: זעמן מטבעות (גיא חיימוביץ'), צפע מצוי (דוד דוד), ארבע קו מובהק (רפרנסים רבים), עכן קטן (רפרנסים רבים), עין חתול חברבר (גיא חיימוביץ') ותלום קשקשים מדברי (גיא פרננדס)


הנחש הוא סמל הרפואה בתרבויות מימים עתיקים, ובחלקן גם סימן לחכמה ורוחניות. אפשר להבין איך הם קיבלו את הסימול הזה, שכן ארס נחשים שימש במינונים קטנים להכנת תרופות, והיו גם דיבורים על חוויות פסיכדליות (לא לרוץ לחטוף הכשה, זה לא נעים, הטריפ כנראה לא שווה את זה). בתרבות המערבית האשימו את הנחש בחטא הקדמון, הנחש מפתה את חווה לאכול מפרי עץ הדעת. מאז הוא סמל הרמאות, הפיתוי והערמומיות. זה ממש מצחיק כי הנחש הוא ממש לא החיה המבריקה ביותר, בלשון המעטה.

רוב הנחשים בישראל אינם ארסיים, אך יש כאלה שכן. הם חיות בר וטורפים את מזונם בטבע בדרכים שונות, ומזהים הזדמנויות בדומה לבעלי חיים אחרים: לולים וכלובים של ציפורים מושכים אותם, גם חולדות או מכרסמים אחרים. כך נוצרים מפגשים בין האדם לנחש במקומות מתורבתים: שדות חקלאיים, חצרות בתים קרובות לשטחים פתוחים ולפעמים אפילו ממש באמצע העיר. לוכדי נחשים מספרים גם על נחשים שנמצאו ברכבים מאוד רחוק מסביבתם הטבעית, תפסו טרמפ בג'יפ של מישהו, או משאית הובלה של תוצרת חקלאית. הצפע המצוי הוא גם ארסי וגם נפוץ מאוד בקרבת מקומות מגורים, ולכן ידוע לשמצה, גם אם הארס שלו אינו החזק ביותר. זה לא מנע מישראלים לבחור בו בתור הנחש הלאומי של ישראל. תמונת הצפע למטה, כפי שנלכד לפני מספר שנים בעדשה של הלוכד דוד דוד. הוא כאן במין תנוחה של "אני לא כאן בכלל, את לא רואה אותי ואני לא רואה אותך".


עבודה כזו על נחשים, של למידה של הדוגמאות והצורות שלהם, לא היתה אפשרית לעירונית כמוני ללא עזרה של צלמי טבע מופלאים שמתעדים ומחפשים ומביאים את הנחשים שוב ושוב אל הרשת. בעבודות האלה השתמשתי בצילומים של גיא חיימוביץ', דוד דוד, וגיא פרננדס. השניים האחרונים לוכדים מורשים ומחלצים נחשים וזוחלים מבורות לעת מצוא. צלמים ולוכדים נוספים רבים נותנים יד גם בפינוי נחשים לסביבה בטוחה בשביל כולם וגם בעבודת ההסברה לגבי החיות המופלאות האלה.


מעט על המדיום והחומרים

הנחשים בפרוייקט צויירו (ויהיו עוד!) בדיו חומה שקיבלתי מתנה לפני זמן רב. בקבוק של רבע ליטר (!) דיו חומה עשה דרכו מדנבר, קולורדו, עד אלי. הדיו מסיסה במים גם אחרי ייבוש (בניגוד לדיו אקרילית) וזה מאפשר להמיס ולטשטש גם בדיעבד אם צריך. שכבות עבות מאוד מייצרות עומק צבע ומגיעות לכהות עמוקה, ואילו חריטות דקות בציפורן נשארות בהירות, וזה נתן לי רמות רכות כמעט כמו רישום בעפרון.

ניסיתי גם נייר כבישה חמה, מה שאומר שפני השטח של הנייר יחסית חלקים ומאפשרים לעבוד ביותר נינוחות עם ציפורן, שבדרך כלל נתקעת על הבליטות בנייר כבישה קרה. בגדול נייר כבישה חמה hot press מיועד לעבודה יותר מפורטת ומשתמשים בו הרבה לציורים בוטניים או לאיור מדעי. זה לא אומר שאי אפשר לתת לדיו לנזול, לטפטף עליה מים ולשפוך אותה לשלוליות כהות על הנייר אם אני רוצה.


ללכת לאיבוד בקשקשים

הנחש נמנה עם הזוחלים, ולכן בעל דם קר. חילוף החומרים שלהם איטי יותר בגלל זה וגם קצב החיים. כל קשקש הוא מיוחד, ולכל מין עיצוב מעט שונה. הלכתי לאיבוד בקשקשים, בחול ובעיניים. קיבלתי בהבנה גדולה יותר שהציור מצריך זמן. אפשר וכדאי לתת מקום לדברים לקרות בצורה שקולה ולא למהר. זה בדיוק ההפך ממה שאתגר דיוקטובר עושה בדרך כלל, גורם לריצה משוגעת אחרי ציורים, העלאות ופרסומים.

34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול