top of page

נפרדת מהסטודיו, תערוכת בזק בבית פתוח

בקיץ הזה המשפחה ויתרה על החופשה השנתית בשביל לבצע שינויים הכרחיים בבית, ולהכיר בזה שהילדים שלנו גדלים. ילדים אנושיים, שתי רגליים, שתי ידיים, מוח סקרן ונהדר, שעם הזמן צריכים פתאום פרטיות. ההבנה הזו שהילדים גדלים והופכים לאנשים בבית מגיעה עם מנעד רגשות משל עצמו בכל בית, אבל בביתנו ההשלכה היא מיוחדת: רועי ואני נאלצים להפרד מחדר העבודה השלו שלנו בקצה הבית. משרד, מחסן משחקי קופסא וגם הסטודיו שלי, שבו הרבה מאוד מהציורים צוירו. הסטודיו בו אנחנו יכולים לסגור את הדלת ולאמר "עכשיו אני צריכ.ה לעבוד קצת, ואתם לא תפריעו לי".

ארגון מחדש של רהיטים ודברים בבית מזמין תמיד לשאול שאלות כמו "האם אני באמת צריכ.ה את כל החפצים האלה שיש לי?" ברוב המקרים מגיעים למסקנה שכן. תיקיות הציורים שלי המפוצצות, והחלל הזמין שהולך ומצטמצם מיום ליום, גרמו לי להבין שאסור לדגור עליהם ככה. ציורים צריכים בית: מסגרת וקיר שמכבדים אותם, עיניים שיתבוננו בהם ולבבות שיפתחו בגללם. אז פתחתי את התיקיות וחוויתי הצפה. מה זה הכמויות האלה? מתי עשיתי את כל אלה? בד ובד עם זכרון של כל ציור, איור, סקיצה, טסט, אתגר יצירתי ועוד.

ציורים נארזו בצלופן ונתלו על כל שטח פנוי והגיוני במסדרון, בסלון וסטודיו. מסגרות שמצאתי ברחוב קיבלו ציורים ונתלו במקומות יפים בבית. פתחתי שוב את סדרת האיורים של ציור לכל ספר, מ-2021 (את הסדרה כולה אפשר לראות כאן) וראיתי שחלקם ציורים ראויים מאוד בפני עצמם. בחרתי את הציור הזה על הגוונים וסביבת היער שלו להיות ליד מדף הצמחים בסלון. הילדים ייחלו שלא יימכר וישאר שם לנצח, וכך היה. הציור עדיין שם.


פרסתי בסלון שולחן עם ציורים שאפשר לדפדף בהם. גם פה הופעל שיקול דעת ולא הכל יצא אל השולחן, שלא יהיה עומס מיותר.

הבטחתי גם לשתף בתהליכים, אז לוחות העבודה היו גם חלק מהתצוגה, עם ניסויי צבע וסקיצות. ברור לי שגם אם אעשה בית פתוח (אני אעשה, זה היה כל כך כיף!) לא תהיה אולי הזדמנות לשתף ככה תהליכים כמו כאן. השארתי את השולחן עם הצבעים והמכחולים פתוחים, עם הכוסות והעפרונות הצבעוניים.

בצילום למטה אפשר לראות עבודה מהלימודים עם אסיה לוקין, עבודה חביבה עלי במיוחד בצבעוניות מצומצמת, וגם תהליך של ציור דובדבנים שעשיתי מתישהו בהדרכה שהכנתי.

בונוס: מצד שמאל לקרש הגדול, למטה על השולחן, ניצב ציור שבר, בן שלי שהיום בן 12, צייר בגיל שנתיים. כששאלתי אותו מה הוא צייר הוא ענה לי "חוכש" (חושך) ומאז אני מאוהבת בדמות הזו והיא תלויה בגאווה בסלון כבר עשר שנים.


המון תודה לכל מי שהגיע.ה ליום הפתוח, זה תענוג היה לארח אותו ולפגוש אתכם.

פגשתי אנשים שהיו בקשר איתי רק אונליין, הגיבו על פוסטים והזמינו לוחות שנה, תמכו לפי יכולתם. לחבר פנים לשמות היה כשלעצמו נחמד ומרגש, ולארח אותם בביתי נתן חוויה עוד יותר אישית. זה נשמע מובן מאליו, אבל בעולם היומיומי ההתקשרויות שלי מוגבלות. כמות האנשים שקרובים אלי ומבקרים בביתי הוא קטן, וכך גם כמות הבתים שאני מבקרת בהם. חיי היומיום והעבודה הרבה שיש לעשות מצמצמת לנו את מעגל החברים, ודברים עוברים אל האונליין יותר ויותר. באינטרנט אין מאמץ. לא נדרש מאיתנו כמעט כלום, ואפשר לוותר בכל רגע על כל סוג של משימה או גירוי לא רצויים. התרגשתי שאנשים שאני לא פגשתי מעולם פינו זמן, הגיעו אל הבית באיזור הזה שקשה לנהוג ועוד יותר קשה לחנות בו, והקדישו עצמם לקירות של הבית הזה ולציורים שלי.

הנה גלריה של תמונות נוספות שמתעדות את התצוגה הזו. בימי כתיבת פוסט זה התערוכה לאט לאט מתפרקת וחוזרת לתיקיות, והבית על יושביו נערכים לשינוי הגדול שבא עליו.


האם כבר נרשמת לרשימת התפוצה של האתר? זה כדאי, עדכון פעם בחודש, לא יותר.

כי לא כולם בפייסבוק או באינסטגרם, וגם מי שכן יודע שקל לפספס דברים שם.


63 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page