top of page

פוסט סיכום שנה 2023, מהסוף להתחלה

אנחנו מסיימים את השנה ללא כוחות ובלב כבד, השנה שבה התהפך עלינו העולם. לא לפתוח עם השורה הזו יהיה להתעלם מהפיל שבחדר. הבוקר יצא לי לשמוע ראיון בפודקאסט, והמרואיין אמר שבצד השני של המלחמה הזו חייבת להיות גדילה, כי אחרת בשביל מה כל זה. אימצתי את המילים קרוב ללבי ואני בוחרת להאמין בהן, גם אם אולי הן לא מחוברות למציאות. נכון לכתיבת שורות אלו  בעזה עדיין 129 חטופים. אני מאחלת לנו שעד כניסת 2024 כולם יחזרו אבל זו נראית לי תחזית אופטימית מדי.


להחזיר אותם הביתה, עכשיו

אנחנו לא נהיה אותם אנשים עוד, אפילו אם תסתיים המלחמה מחר. על המנהיגים שלנו קשה לסמוך, המערב המתקדם עשוי גם הוא להפנות עורף, האמון במין האנושי כולו עומד בסימן שאלה. נשאר אולי מעט אור אחד מהשני, מהאהבה שיש בקהילה שמסביב, היכולת להיתמך אחד בשני. לקח לי הרבה זמן להרים מברשת ולצייר, ובמפגש אורבן סקצ'רז בכיכר החטופים נפתחה לי היצירה ממש.


זרים של תקווה - מכירת פרחים בכיכר החטופים

לא רק מלחמה קרתה לנו השנה, זה לא יהיה הוגן לרדד את כל שנת 2023 למלחמה אחת. כמעט כל שבת ב-2023 היינו בקפלן בהרכב כזה או אחר. עם דגל, חולצה ורודה ורוח של תקווה לשינוי. כבר בפברואר הרגשתי שההתנגדות שואבת הרבה מהקשב שלי ושל הסובבים אותי, כאילו לאמנות יש פחות ופחות מקום אלא אם היא אמנות מחאה. לא הייתי ממתעדי ההפגנות ולא גייסתי את האמנות למאבק. לא התרוממה לי היד ולא נפתח הלב לעסוק בנושאים האלה. כבר אז החלו לצוץ ניצוצות של אשמה: איך את מעזה לעשות משהו אחר? את מי מעניינות הציפורים שלך עכשיו? אשמה היא רגש מיותר ברוב המקרים (ברוב, לא תמיד) כי היא לא מייצרת פעולה חיובית. נשמתי עמוק והלכתי לחפש איזון באבנים מינימליסטיות. 




בחודש אפריל הצגתי לראשונה בחיי תערוכת יחיד. בית האמנים של ראשון לציון אירח אותי באהבה בחלל הכניסה של הגלריה שלו. בחרתי להציג שם את סדרת התפטיר. התפטיר צמח עוד באוקטובר 2022, התחיל באתגר אינקטובר בתור סדרה של ניסויים במרקם וקצב, והלך והשתלט לי על המחשבה והעשייה למשך כמה חודשים טובים. נטע נחתומי אצרה את התערוכה באהבה והיינו מרוצות מהתוצאה. 




במעבר על החומרים גיליתי שבשנה הזו עיקר הציור התרחש בכלל בלימודים, אצל אסיה לוקין בסטודיו. ציירנו מהתבוננות בעיקר במודל. בשיעורים המאוחרים יותר ציירנו ציורים ארוכים שלקחו לפעמים יותר משיעור אחד. זה מאוד מוזר לצייר פתאום בשיעור בסטודיו, נושאים קלאסיים שלא קשורים לכלום ואינם חלק מפרויקט. הייתי הכבשה השחורה עם צבעי המים, המדיום הזה שמכריח אותך לדעת לאן את הולכת לפני שאת מתחילה ופחות מאפשר חיפוש חופשי. אסיה לימדה אותי לוותר לפעמים על הרישום המקדים בעפרון, כי התוצאה שבחיפוש הצבעוני (או מונוכרום, אבל ישר בכתם ובלי מחיקה) היא חיה יותר והיא יותר "ציור" ופחות "ביצוע". לא הייתי בטוחה מה אני עושה שם כמעט עד סוף הלימודים (סיימנו בסוף יוני), אבל חשוב לסיים את מה שמתחילים. מסביב עבדו אנשים מוכשרים עם ראייה אחרת וחומרים אחרים, והמיקס הזה עשה לי טוב, ופתח תיאבון לחומריות מגוונת. את רוב העבודות שנעשו בשיעור סיווגתי כ"סתם נייר אפשר לזרוק" ואסיה עצרה אותי ואמרה לי "תשמרי שנה, אחר כך תחליטי." איזה מזל שהיא אמרה את זה, אני מביטה בתיעוד של העבודות האלה ומבינה שיש פה נפח עבודה די גדול, שמסביר בין השאר למה התיקיות של העבודה האישית יותר ריקות מבעבר. 




הגיע סוף 2023, רגע חשבון הנפש המקצועי של מה בעצם עשיתי השנה ומה אני רוצה לעשות שנה הבאה. חשבון הנפש הזה מכה בי כשאני אוספת ציורים לקולאז' החרוש בכותרת "הנה אני והנה 8 עבודות סביבי". #artvsartist2023 שמעלים בסוף השנה לאינסטגרם. אני אוהבת אותו בגלל שהוא מכריח אותי לעשות בדיוק את זה, לחשוב רגע כמה התקדמתי ולאן כל זה הולך. 




עירוב מדיות ומפגשי הסקצ'ינג בחוץ פתחו תיאבון לאייר רגעים. רעיון שעבר לי בראש לתעד הופעות שהלכתי אליהן שב והופיע. הרשיתי לעצמי להתנסות לרישומים האלה, שנעשים בסטודיו מזכרון, וידאו, תמונות רבות ובעיקר החוויה הטריה בלב. לרשום מהתבוננות בהופעות מאתגר מדי, וגם אני ממש רוצה להיות נוכחת בהופעה ולהיות בתוך הרגע הזה ההכי קרוב לפולחן החיים. בינתיים יצא לנו להגיע לכמה הופעות מאז המלחמה, כי אם לא נרקוד ולא נצרח מה יהיה. שתיים מההופעות האלה כבר קיבלו איורים, ואני מקווה שהסדרה הזו תתפתח עוד עם כל הופעה שנלך אליה. 



אז שתהיה לכולנו שנת 2024 שנה של שקט, תרבות, אמנות ואור!

53 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page