Tokyo These Days 1 - Taiyo Matsumoto

זה פוסט ראשון מתוך סדרת פוסטים שסוקרת מנגה ורומנים גרפיים אחרים.

הודות לאוסף הקומיקס הנפלא בספריית בית אריאלה, אפשר לחוות את המנגה והקומיקס כהלכתם, כלומר על נייר. כל העניין הזה של מנגה חדש לי יחסית, וגם קומיקס לא קראתי הרבה. זה לא נחשב ל"ספרות" בהרבה בתים כולל זה שגדלתי בו.

על כל פנים, היום נדבר על Tokyo These Days של טאיו מצמוטו.

כרך א' יצא ביפן ב-2021 ובאנגלית ב-2024.

זו סדרה של שלושה חלקים, ואני נתקלתי בחלק הראשון בספריית בית אריאלה, מונח על מדף המומלצים, עם הדיוקן המרגש של הציפור של שיוזאווה על רקע טוקיו. לא יכלתי פשוט להשאיר אותו שם. 

שיאוזאווה הוא עורך מנגה בשנות החמישים לחייו, עוזב את ההוצאה שעבד בה 30 שנה ופורש מהמנגה. הוא מרגיש שהוא איבד קשר עם הקוראים, לא מחובר ליוצרים ושזה נגמר. הוא עוד לא יודע מה יעשה. הוא מדבר עם הציפור שלו, מנסה למכור את אוסף המנגה שלו, ונפגש עם חברים מהתחום. גם לחברים לתחום יש את המטענים שלהם: יצירה מול מסחריות, לחץ של ציפיות, שחיקה ולחצי חיים אחרים.

יכול להיות שהספר הזה פגש אותי בנקודה נכונה בזמן, אמנית יוצרת בתקופה שבה העולם צועק כמה מיותרת היצירה שלי. גם הדמויות שם, ברובן, מבוגרות יותר מאלה שאנחנו בדרך כלל רואים על המסך וכן גם בקומיקס. אנשים שרוב חייהם עברו, חלקם כבר גרושים ואחרים שכבר לא תהיה להם משפחה. כאלה שכבר התגבשו והבטחת העתיד כבר לא איתם. ספוילר קטן אבל צפוי: שיוזאווה מחליט בכל זאת ליצור מנגה נוספת ומתחיל בחיפוש אחר אמן שיאייר לו. חייבת להגיד שלא לגמרי הבנתי את חלוקת העבודה ביצירה של מנגה: בבירור יש עורכים, יש מאיירים אבל האם יש כותבים בנפרד? לא ברור (לא מהסיפור). העורכים רואים סקיצות ונותנים הערות כמו שעורכים נותנים. בכל אופן, הפרק האחרון עוסק ביוצרת מנגה שמתפרנסת מעבודה כקופאית בסופר, ושיוזאווה פונה אליה לעשות שוב מנגה. היא משאירה למשפחה שלה שטר ופתק על השולחן שייצאו לאכול בלעדיה, ויושבת על השולחן הנמוך בסלון לאייר. יפן עדיין מסורתית, והחלטה של יוצרת "להזניח" את ארוחת הערב היא לא מובנת מאליה. הספר נסגר בתחושה של התחלה חדשה.

כפולה לדוגמא. שימו לב לאיור הדמויות והמרקמים

הדמויות שאנחנו פוגשים בספר עושות מעט פעולות, אבל מאופיינות בצורה יוצאת מהכלל. דווקא שיוזאווה עצמו מתנהג כמו מסך, משהו שהדמויות האלה מקרינות עליו. הוא מין משהו שהן משתקפות ממנו ובוהקות. גם האיור שלהן מדוייק ומאוד נאמן ליפן. אנשים שנראים יפנים באמת ולא מטשטשים את התווים בשביל משהו כללי יותר. צ'וזאקו, שנראה כמו יפני עגול, משחק פצ'ינקו בזמנו הפנוי, גרוש ואב לילדה, ומתייחס לעבודה באיזו אדישות שמתחתיה מתחבאת תשוקה שהחלידה עם השנים. אאוקי, אמן מנגה צעיר שהוא "אמן על מלא" לכאורה בז למסחריות, אבל העורכת שלו מחזירה לו את הסקיצות בטענה שהן מפחדות מהקוראים. העורכת של אאוקי, שנפלה עליו אחרי שהעורך שלו עזב, מאויירת כאישה יפה, עם תווי פנים חדות, מרוחקת מעט. היא צריכה להתמודד עם "נעורי האמן" של אאוקי. 

מנגה היא מדיום חזותי. לאיורים ולסידור שלהם חשיבות גדולה. במקרה הזה זו יצירה שהיא יותר לירית מכל דבר אחר, וזה מתבטא גם בציור. איורי דיו עשירים בקו, בטקסטורות וכהויות שנצבעו בסבלנות אינסופית. אם הם עברו עיבוד דיגיטלי, הוא לא נראה. הקו חי, הרישום מהודק אבל עם זאת נושם. פריימים של זוויות צילום מיוחדות, אלכסונים שיכורים ונופים מציפים. טוקיו עצמה היא סוג של דמות, איורים על עמוד שלם מזווית דינאמית שגורמים לעיר להראות כאילו היה הייתה מקומות מאוד שונים בעולם, לכל חלק קצב אחר. יש זוויות ומקומות שבכלל מזכירים חלקים בתל אביב אפילו. 

נוף מלמעלה של רחוב ביפן. זה יכל להיות כל מקום.

כילדה לא קראתי קומיקס. באתי מסובייטיה וזה לא היה דבר שם. אולי זה בכלל עניין פוליטי: קומיקס זה "אמריקאי ולכן לא טוב". בחיי שעד היום להורים יש קצת סלידה מהתרבות האמריקאית. מסתבר שקומיקס זה לא אמריקאי, הייתם מאמינים? יש עוד דבר שלא אומרים על רומנים גרפיים, מנגה או קומיקס: זו חווית קריאה אחרת לחלוטין, שמפעילה שרירים אחרים במוח. ההכרח למתג בין תפיסה חזותית לקריאה של טקסט זה משהו שלוקח זמן להתרגל אליו. להבין שהכפולה היא דבר שמתעכבים עליו, מתבוננים באיור כמה רגעים לפני שעוברים הלאה.