top of page

אוקטובר נגמר, ההלם עוד פה.

הטקסט הזה היה אמור להיות ניוזלטר לחודש אוקטובר.

חודש אוקטובר חלף עבר, אבל התחושות הקשות עדיין איתנו.

השבוע ביום שלישי, ה-7.11, יצוין יום אבל אזרחי לזוועות שהתרחשו בשבת האיומה ההיא, שאחריה לא נחזור להיות אותם אנשים.


מה בכלל כותבים בניוזלטר של סוף אוקטובר 2023?

השביעי באוקטובר עבר לפני שלושה שבועות והאתר שלי נראה בדיוק אותו דבר. זה משדר שכלום לא קרה, אבל מתחת לפני השטח הלב שלי נשבר ופשוט לא הייתי מסוגלת לגעת באתר. ציורי השבוע יושבים שם בראשו כבר חודש ומשהו, צבעוניים ובוהקים, כאילו הם רלוונטיים למציאות התזזיתית של היום.

נסיונות שיווק של עסקים אחרים מרגישים לי חסרי רגישות.

"יחד איתכם ברגעים הקשים! הנה 25% הנחה על החנות" וזו אף פעם לא החנות שמוכרת דברים שצריך.

"יחד ננצח! בכל רכישה נתרמים X אחוזים לחיילים ולמפונים" ננצח? באמת? כולם כבר הפסידו וממשיכים להפסיד כל יום.


אילו ציורים מצרפים לניוזלטר של סוף אוקטובר 2023?

מסביב פרויקטים של אמנות כולם עסוקים בהסברה, מלאים בשכול מונוכרומטי, נופי קיבוץ רומנטיים מהימים שלפני וגם שפריצים של צבע אדום אפקטיבי שמזכיר לנו שבעצם אנחנו ממשיכים לחיות את הזוועות בלופ. אפשר לבטא את עצמנו איך שאנחנו רוצים בציור, הכל כשר ואם זה מרפא מישהו אז מה טוב, אבל כבר הרבה שנים אני לא בצד הדכאוני של היצירה. כשהדכאון מגיע היצירה משתתקת, הציפורים על הנייר פשוט מפסיקות לשיר עד יעבור זעם.

אני פעילה כל הזמן. הלכתי להתנדב במטבח וטיפלתי במזון בכמויות שטרם יצא לי לראות כמותן. העבודה אכן משחררת, וחלק מהחרדות שלי נפרסו לפרוסות דקות במכשיר חיתוך תעשייתי יחד עם הגזר, קולפו יחד עם הבצל והפשירו יחד עם כמויות העוף במיכלים ענקיים של עשרות ליטרים. ביום שישי המטבח נסגר, בשביל להיפתח השבוע להגיש צהריים לעובדי המשרדים שמעליו, להרוויח מעט כסף ולשלם משכורת לכל אותם אנשים טובים שעובדים שם ומשלמים בעזרתו חשבונות. ראיתי בזה סימן שעלי לחזור לפעילות, לא משנה כמה לא רלוונטית היא מרגישה עכשיו.


כשהתיישבתי "בעסק" להבין מה עלי לעשות איתו הבנתי שאני משותקת, אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד בכלל. היה ברור שהלוק השמח של האתר לא תואם את מצב הרוח שלי (שלא לאמר זה הלאומי). גם הניוזלטר הזה (ספוילר) לא יצא ללקוחות באוקטובר כי הוא אפל, קודר ובעיקר לא מכיל חדשות כלשהן כי לא החלטתי מה הן יהיו.


אי אפשר וגם לא כדאי להחזיק דכאון ואבל בכוח. יש רגעים של שמחה והתרגשות שרוצים להתפרץ ועכשיו אולי לגיטימי כבר לתת להם. רוח ההתנדבות וההתגייסות ללא שאלות של כל אחד מסביבי למה שהוא והיא יכולים לתרום היא סיבה לשמחה גדולה וכנה. יש ביטוי יהודי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" שהתייחסתי אליו בציניות גדולה עד השבועות האחרונים. הביטוי מזוהה עם רבי נחמן מברסלב (ככה כתוב בויקיפדיה, מוזמנים לכתוב לי על זה אם יש טעות) ומשמעותו שהשמירה על המורל היא ציווי חברתי בעל חשיבות עליונה. אין זה ביטול העצב, אם העצב אותנטי ועמוק. אין זה ביטול של אבל או כעס. כל הרגשות שלנו לגיטימיים, אבל אם נשאף לרפא זה את זו מעל הכל, ייתכן שנגיע למקום טוב יותר. אין זה ביטול של ביקורת וזעם ממשי כלפי גורמים אחרים. גם הביקורת יכולה להעלות מורל, לעזור לנו למצוא את הצפון ואנשים שמזהים אותו יחד איתנו. משמעות הביטוי היא שלפני הצורך שלי לפרוק את החרדות והכעסים שלי על הזולת, אעצור לשאול אם זה מה שהזולת צריכה עכשיו?


עם הימים נוספו סימנים חזותיים מזהים לתקופה הזו, שהם לא סימנים של קרב אלא של תקווה, תפילה ובקשה שקטה. סרטים צהובים מתנפנפים ממראות של מכוניות, אנחנו הוספנו לאופניים. סימנים חזותיים להשען עליהם ולשחק עם רעיונות.

ארבע סקיצות קטנות חולקות נייר

יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. אנחנו פה בתוך זה לזמן מה, אז ניקח נשימה.

ואני אמשיך לחשוב מה יהיה בניוזלטר, אילו חדשות טובות אני יכולה לתת לכם.


8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page