דיוקטובר (Inktober בלעז) הוא אתגר אינטרנט לחודש אוקטובר, בו מציירים כל יום ציור אחד בדיו או עט. האתגר נוצר ע"י אמן בשם ג'ייק פארקר לפני מספר שנים והיום משתתפים בו עשרות אם לא מאות אלפי בני אדם מקצוענים וחובבים כאחד. הכרתי את האתגר לראשונה בשנת 2016, זה עוד בכלל לפני הטירוף של צבעי המים. עבדתי אז באיור דיגיטלי ואנימציה מול מחשב, והשחרור שבציור בקו שחור, בין אם בציפורן או בעט, היה מאוד מזמין ושמחתי לאמץ אותו. האתגר מגיע עם רשימת מילים שאמורות לתת השראה למי שלא יודע מה לצייר, וחגיגה גדולה של פרסומים באינטרנט (בעיקר באינסטגרם).
יש פה כמה עבודות מדיוקטובר 2016-2017. בשנים האלה היה לי מאוד חשוב להתייצב לאתגר ולהשתדל באמת לעשות איור אחד ליום. יש משהו אנרגטי ביצירה לשם היצירה, משחרר לדעת שכשאיור ייגמר אז זהו, שהוא לא מתחייב להיות עקבי, או לעמוד בסטנדרטים של איור ורישום או להצטיין ברעיונאות מופלאה. עשיתי אותם בבית, בבתי קפה, על ספסלים בגינה הציבורית בזמן שהילדים משחקים, בכל מקום שאפשר ולו רק להספיק. את הרישום של עצמות הדג, למשל, ציירתי בעט פיילוט בישיבה לבד בבר דגים בפלורנטין. נפרדתי לשעתיים מהמשפחה, התיישבתי על הבר, הזמנתי בירה וציירתי. זה זכרון בן 5 שנים שעולה לי כל אוקטובר, מזכיר לי שחדווה ביצירה היא חשובה לא פחות מהרצינות והחריצות.
לקראת אמצע כל חודש הרגשתי שדיו וציפורן זה ממכר, ושאני רוצה יותר מיום לכל ציור, ושבכלל לא בא לי להפסיק אף פעם. נוצרו ציורים יותר מפורטים שתפסו מרחב של כמה ימים וגרמו לי להתרשל בעמידה באתגר, אבל היתה התרגשות בעשייה שלהם.
ב-2018 כבר זרמו צבעי מים על הנייר שלי, ואמרתי שגם דיו אקרילית אפשר למהול ובא לי לראות מה ייקרה. האתגר הפסיק להיות אתגר איור בכל פינה ובכל יום, והפך למחקר מעמיק יותר של ההתנהגות של הדיו והמים על ניירות שונים, והוא דרש זמן סטודיו וריכוז. מדיום חדש ומחקר חומרים נותנים בעיקר תוצרים ניסיוניים, אבל גם בחודש הזה יצאו כמה דברים שאני מחבבת עד היום. גיליתי כמה רגשיים יכולים להיות ציורי דיו, כמה אפשר לבטא בחומריות הקסומה של דיו ונייר.
ב-2019 הפסקתי לעבוד במשרד, והתפנה לי זמן להשקיע יותר בעבודה שלי בצבעי מים ולא רק. את אוקטובר 2019 החלטתי להקדיש לנושא אחד ולעזוב את הרשימות. ציירתי יותר מ-31 ציורים של 31 גזעי כלבים שונים. חלקם יצאו מוצלחים יותר מאחרים.
היה כיף לראות תמונות של כלבים כל יום ולחקור קצת על כל גזע, אבל משהו בהתחייבות הטוטאלית גם לנושא, למדיום ולתדירות הגבוהה הזו גרם לתחושת מחנק. התחושה הזו ליוותה אותי זמן מה ולא ידעתי אם מקורה בעבודה האינטסיבית או בהצפה של התוכן ברשתות החברתיות שגרם לי להרגיש שקופה. היתה אכזבה מההשקעה בפרוייקט עם נושא עקבי ורמת מקצועיות גבוהה יותר, שלא היתרגמה לתגובה אוהדת מצד הקהל או להזמנות או מכירות.
אז ב-2020, שנת קורונה, היו כמה דברים על הראש וויתרתי על האתגר על כל חלקיו ומורכבותו.
ומה קרה ב-2021?
תגלו בפוסט הבא.