שומרי הערים של רותם ברוכין

דגרתי על האיור הזה הרבה, והעבודה עליו היא משהו שהיה לי קשה לפנות בשבילו את הרגש, כאילו יותר מדי מונח על הכף.

בעולם שבראה לנו רותם ברוכין לכל עיר יש רוח מואנשת, והיא התגלמות של האנשים שחיים בה, דואגת ומטפלת בהם. בכל ארץ יש שומר ערים, שמכיר את כולן באופן אישי, ותפקידו לטפל בהן. הוא בא לפייס כשהן רבות אחת עם השנייה, לחזק את זו שעוברת תקופה קשה, וחוזה בהופעתן והיעלמותן יחד עם המקומות שאנשים יוצרים. הכל בעולם הזה מזמין פרשנות חזותית.

העבודה על האיור הזה התחילה כבר לפני שנה ומשהו, התחיל החיפוש אחר העיר תל אביב ומה בדיוק ייקרה לה באיור המדובר.

אז התחלתי ברישום תנועה על רולרבליידס. זה משחרר את היד ומלמד איך הגוף עובד. רישום פריימים מוידאו ביוטיוב.

אחר כך חיפשתי אולי רגע מפתח, מפגש בין שתי הדמויות.

כמעט זרקתי את הסקיצה הזו, תראו כמה היא מקומטת.

ואז זנחתי את התהליך והוא הניע שוב רק בחודש האחרון. הכרחתי את עצמי להתיישב ולבנות את הדבר הזה, הפעם מזווית אחרת.

אפשר לאייר סצינה מתוך ספר, אפשר לאייר זוג דמויות בניגוד זו מול זו, אפשר לתת אווירה של העולם, אבל לי היה ברור שאני רוצה לגעת פה במשהו מופשט יותר. איך לייצג עיר שלמה בציור אחד, בלי ליפול לקלישאה של אלמנטים חזותיים מייצגים כמו פסלים וסימני מקום רשמיים? כי הרי עיר היא קודם כל של התושבים שלה ורק אחר כך אתר תיירות. כך קו החוף המתמלא במלא מלא אנשים קטנים שעושים דברים שהעיר הזו עושה.

בשנה האחרונה עבר הרבה על תל אביב, היא הפגינה כל שבת, תמרנה דרכה בין השליחים של וולט והחפירות של הרכבת הקלה, התגברה על עוד קיץ ועוד חגים ואז נשבר לה הלב לרסיסים. היא התעשתה מהר והתגייסה למילואים, עבדה במטבחים, ארזה למפונים ודאגה לשמור על השפיות של האנשים שלה, כי בשביל זה היא שם. אז אני לא באמת יודעת אם האיור הוא שיר אהבה לתל אביב או לספר המעולה של רותם ברוכין. 

באיזשהו שלב נהיה ברור שתל אביב צריכה חיבוק, והתחלתי לחפש איפה הוא יהיה ואיך הוא ייראה על הדף.

עיוות של השמים וקו האופק למתן תחושה של סחרור וסיבוב.

בדיקה ראשונה בצבע שלקח לה שבוע וחצי "להתייבש". משהו הרגיש לי לא עובד. המלון של יעקב אגם השתלט לי על הציור, ותחושה כללית של חסימה במעברים. לכאורה כל האלמנטים שם אבל לא ממש מתחברים בצורה הרמונית. הבטתי גם בזרוע החשופה של תל אביב, מה יהיה מקועקע עליה? הרי ברור שיש לה קעקועים ופירסינג, אבל איזה?

חזרתי אל הטאמבניילז בעפרון לתקוף את הבעיה ולחקור מה יהיה הערב-רב של אנשים שממלאים את הדף. זה היה חלק שנהניתי ממנו במיוחד. הלכתי לצילומים של אנשים בעיר וההתנהגות שלהם ובדיקה מי הם יהיו בכלל. לא כל צללית שרואים פה נכנסה לאיור הסופי, אבל לעבור דרכם היה משמח מאוד.

בסוף הבנתי שאם אני אהפוך את הדמויות המחובקות תמונת מראה, יוכלו האנשים להתמזג עם תל אביב ולייצר סיפור שלם יותר. העניין הצניע את דמותו של השומר עוד יותר, הוא נרמז ממעשה החיבוק בלבד ואנחנו לא יודעים עליו מהציור שום דבר. שמחתי שזה קרה, כי הספר הוא בעצם עליו ולא עליה (למרות שהיא חשובה ומקבלת הרבה מאוד "זמן מסך").

האיור הסופי, גודלו A4, רוחב 21 גובה 30 ס"מ, בצבע מים על נייר.

לעתים קרובות יוצא לצייר ציור כמה פעמים, במיוחד בצבעי מים. ציור ראשון הוא תהליך מחשבה והציור השני הוא ה"ביצוע". באמנות וציור קשה לי לקבל את רעיון ה"ביצוע", כאילו אנחנו בעלי מלאכה שמייצרים מוצר מוגמר. החיפוש הוא העיקר, אומרות בראשי המורות לציור שהיו לי בכל השנים. באיור, לעומת זאת, מוצר מוגמר הוא לגמרי מטרה "לגיטימית" והגיוני לעבור דרך הרבה רעיונות בשבילה. תל אביב קיבלה את הברווז הפצוע והאופטימי של דוד גבע, וקעקוע לב שבור עם תאריך ה-7.10.

התגובות לאיור היו מאוד חיוביות, ורותם עצמה כתבה תגובה שהלכה ישירות לאוסף התגובות החיוביות שאני התחלתי לתחזק. עם זאת היתה גם הרמת גבה צינית באחת הקבוצות, איך תל אביב היא לגמרי לא במצב רע יחסית לישובים וערים אחרות. אבל אני חיה בה, נושמת אותה ויכולה להעיד רק על עצמי בתוכה, אז האיור הזה הוא אולי מפת הרגשות שלי בחודשים האחרונים.